מראה שחורה

מראה שחורה היא מיני-סדרת דרמה טלוויזיונית בריטית בת שלוש עונות, שנוצרה על ידי צ'ארלי ברוקר ועוסקת בהשלכות אפשריות של אורח החיים המודרני והטכנולוגי על עתיד האנושות וערכיה.

פרק 2 - דוב לבן:
ויקטוריה, הדמות הראשית, מתעוררת בחדרה בערפול חושים מוחלט והיא לא זוכרת מי היא ולא מבינה איפה היא נמצאת. היא יורדת למטה, שם היא מוצאת תמונה של ילדה קטנה ומסיקה שהיא בתה. היא יוצאת לרחוב, מנסה להיעזר באנשים אשר נראים מהופנטים אך הם מתעלמים ממנה ורק מצלמים אותה.

במהלך הפרק היא מגלה כי רק אחד מתוך 10 אנשים הוא לא צופה - אדם שעוקב אחרי מעשיה באמצעות הטלפון שלו או צייד - מי שרוצה לפגוע בה.
היא נאבקת במספר ציידים ואיתה מספר נמלטים שכביכול מנסים לעזור לה. ויקטוריה נקלעת למאבק נוסף, מנסה לירות באחד הציידים ובמקום כדור יוצא ממנו קונפטי. לפתע הקיר נפתח ומולה קהל רב. האנשים שהיו איתה בדוב הלבן אוזקים אותה לכיסא ומקבלים מחיאות כפיים מהקהל כמו שחקנים בהצגה. 

אחד הציידים שניסה להרוג אותה מספר על עברה. הילדה שחשבה שהיא בתה היא ילדה בת 6 שנחטפה ונרצחה ע"י ארוסה ועל ידה. הוא רצח אותה ביער וויקטוריה צילמה את הרצח ולא ניסתה לעזור לה. האנשים שצילמו ולא עזרו הן מטאפורה למעשיה.

ויקטוריה, מובלת קשורה אל מול קהל זועם, כאשר בסוף הנסיעה, היא מגיעה לבית בו היא התעוררה בבוקר של אותו יום. מושיבים אותה מול הטלוויזיה המציגה את הסרטונים של ג'מיימה הילדה שהיא צילמה ומחבר לה אלקטרודות לראש שאמורות למחוק לה את כל הזיכרון ולאפס אותה לקראת ההצגה של מחר.

בכתוביות של סוף הפרק, מתגלה שהדוב הלבן הוא אולפן עם סיור מבקרים, אשר מגיעים אליו אנשים חדשים מדי יום, והם משחקים את הניצבים שמצלמים עם הטלפון את כל היום של ויקטוריה. בתום הפרק, מראים את ויקטוריה מתעוררת בבוקר, ישובה על כיסא, ללא שום זיכרון והיא מתחילה את היום.

איזה תופעה הוא בא לתאר?

התכנית באה לתאר תופעה בה אנו מנצלים כל רגע כדי לצלם בין אם זה אירועים ביטחוניים, שמחות, רגעים מצחיקים של חברים וכו', להראות עד כמה הדור שלנו שקוע במסך ולא במציאות עצמה ואיך האינטראקציה המרכזית בין בני האדם נעשית באמצעות הפלאפון.

דעתי האישית על הפרק:

הצפייה בפרק הייתה מהנה ובעיקר מפתיעה. תחילה כמו רוב הצופים התחברתי לדמותה של ויקטוריה אשר הייתה בסכנה ולא זכתה לתמיכה מסביבתה אך בסופו של דבר התברר כי היא לא הדמות הטובה בסיפור. הפרק בהחלט מתאר את הסביבה שלי, כאשר כולם ורק גם אני, מרותקים למסך ברוב שעות היממה. הפרק מעביר מסר חשוב והוא משמש כמעין מראה להתנהגות שלנו כיום בעידן הטכנולוגי המתקדם.

העונש שויקטוריה מקבלת הוא צודק ולא צודק. ההיגיון שלו מאוד נכון, מין מידה תחת מידה, עשית דבר מסוים ובתור עונש תקבלי את אותו הדבר בחזרה אך לדעתי זה מיותר שזה קורה יום- יום. העונש לא מוביל לשום מקום מאחר והיא חווה כל יום מחדש את אותו הדבר. דבר זה מונע ממנה להבין בצורה אמיתית את מעשיה ובכך האפקט של העונש נעלם.