סקירה ספרותית

"האדם נחשף להרבה זוועות. מצד אחד יש רציחות, תחבולות השפלות והתעללויות שמופיעות ביצירות מופת – כמו בסיפורי התנ"ך וביצירות שייקספיר – שבהן הזוועות מופיעות כחולשות ועוולות אנושיות שמביאות אומללות על הבריות ושחובה להתגבר עליהן ולמגרן. מן הצד האחר, מראות זוועה של אסונות שבני אדם ממיטים על עצמם ועל זולתם – כמו בהשמדת היהודים בשואה, הרעב בסומליה, או בניצול אלים של נשים ומיעוטים – שמעוררים בציבור אמפתיה ורצון דחוף לסייע במשהו ולהביא למזעור הסבל והאומללות. אך בתוכניות הריאליטי שלנו מדובר בזוועה אחרת לחלוטין. הזוועה הגרועה ביותר, בזוועה פורנוגרפית" (אלוני, 2008)

מהי סוגת הריאליטי?

סוגת הריאליטי כוללת כמה תת - סוגים: שעשועונים, תחרות כישרונות, תיעוד מציאות, תכניות שידוכים, תכניות מתיחות ותכניות מהפך והגשמת חלומות. (וימן, כהן ובר סיני, 2009). קשה להגדיר את תכניות המציאות שכן יש בהן מגוון רחב של תת-סוגים. עם זאת אפשר לאפיין אותן על פי מאפיינים קבועים של מרבית התכניות בסוגה זו: משתתפים בהן "אנשים פשוטים" (לעתים לצד ידוענים ו"כוכבים"), ורובן מבוססות על תחרות שבסופה מוענק לזוכה פרס — כסף, מכונית, דירה, חוזה דוגמנות או מעמד "שגריר" בחו"ל, הצעת נישואים או ניתוח פלסטי לשיפור ההופעה. בוקר (Booker, 2004) הציעה מתווה של המכנה המשותף לכלל תכניות המציאות, ולפיו ההפקה מציגה תבנית, מסגרת ונושא בעלי מוטיב אחיד (שירה, ריקוד או תכנית היכרויות), אולם כלל האירועים המתרחשים בתבנית זו חדשים, מקוריים ובלתי צפויים מראש, שכן הם תלויים בהתנהגותם ובמעשיהם של "האנשים האמתיים".

הרגולטור הצרפתי מגדיר שלושה עקרונות עליהם מתבססות תכניות מציאות:

1- קיבוץ אנשים, שאינם מכירים זה את זה, במתחם סגור.

2- הקלטה שוטפת שלהם וצפייה בהם, באמצעות מצלמות וידאו במתחם.

3- בחירת זוכה, באמצעות תהליך ניפוי ע"י המתחרים עצמם או ע"י הצופים.

את האפיון המדעי של סוגת הריאליטי הציעו נבי, בילי, מורגן וסטיט (2003) והיל (2005). הם טענו כי האפיון מגדיר תכניות אלה כתכניות המציגות אנשים אמיתיים בעת שהם חווים אירועים מתוכננים או אמיתיים.  לתכניות אלה יש 5 מאפיינים:

א- האנשים מציגים את עצמם.

ב- לפחות חלק מהתכנים מצולם מחוץ לאולפן.

ג-אין תסריט קבוע מראש.

ד- האירועים בתכנית מוצגים בהקשר עלילתי.

ה- המטרה העיקרית היא לבדר את הצופים.

נראה כי תכניות המציאות הן התופעה הטלוויזיונית הבולטת בעשור האחרון. פרופ' גבי וימן טוען כי "היום כמעט כל הפריים-טיים מוקדש לריאליטי, בכל ערוץ, במינון של עשרות שעות בשבוע. יתר על כן, כל שאר התכניות - כולל חדשות, יומני בוקר וחדשות בידור - מגויסות כדי לקדם את תכניות הריאליטי". פורדי (2010), בוחר להתייחס לטענה זו מצד מתמודדי התכנית. הוא מסביר כי הידוען הטיפוסי של שנות ה-30 וה-50 היה כוכב הקולנוע או גיבור הספורט. הידוענים של היום, הם לרוב תוצר של תכניות הריאליטי מכל סוגיהן, צומחים ונעלמים בקצבים הולכים וגדלים. וכך בעוד שהקבוצה הראשונה זכתה למעמדה באמצעות הפגנת כישורים או כישרונות יוצאי דופן, הקבוצה השנייה "מיוצרת" ומתפרסמת על ידי פרסומה התקשורתי בלבד ומבלי להראות יכולת מסוימת. הצופים מעריצים אותם רק מתוך העבודה שהם לקחו חלק בתכנית מסוג זה.

למה אנשים צופים בריאליטי?

1. השיטה הדמוקרטית: כוחן של תוכניות המציאות טמון בעובדה שהיכולת לשחק עם הטקסט היא גם מנת חלקם של הצופים. פיסק (1992) טוען שהטלוויזיה מייצרת טקסטים פוליסמיים שמעוררים אצל הצופה הנאה. במפגש שלו עם הטקסט מסוגל הקורא לייצר ולשלוט במשמעויות שהוא בוחר להפיק בתהליך הקריאה בהתאם למאפייניו הייחודיים. ישנן תכניות המאפשרות לצופה לבחור את המתמודדים האהובים עליו. מכאן עולה, שתוכניות המציאות מבוססות על מערכות של יחסי גומלין עם הצופה. ברגע שהצופה מזדהה עם דמות מסוימת, הוא רואה את עצמו כאחראי על גורלה ולכן מרגיש מחויב לצפות בתוכניות בכדי לסייע לדמות האהובה עליו לנצח. המתמודד מוכר את עצמו ולאחר מכן נקנה, על ידי הצופים. הפחד הגדול ביותר של הצופה הוא הרגע שבו לא יהיה לו יותר במה לחשוק ולכן פועלים המשווקים על פתרונות וחידושים שיספקו וישדרגו את הריגוש בקרב הצרכן האידיאלי (באומן, 2002).
2. ההכתרה המהירה: תכנית המציאות מתרגמת את שיטת הבחירות מהתחום הפוליטי לתחום הבידורי. המתמודדים מקושרים בתודעת הצופים עם מוצרים של טכנולוגיה מתקדמת ובכך הפכו עצמם למוצרי צריכה. לכן מטרת יוצרי התכנית – ליצור אצל הצופה תחושה שהמעורבות שלו (כלומר יכולתו להשפיע על התפתחות העלילה) חשובה. לשם כך נבנית התכנית במיוחד במודל של תחרות אישית. תכניות המציאות מחזקת אצל הצופה את תחושתו שהוא יכול להשפיע, דואגת לשמר את יחסיו הקרובים עם משתתפי התכנית, ומחזקת אצלו את התחושה שלמעורבותו תהיה השפעה ממשית. זאת בניגוד לתחושה הקיימת אצל אזרחים רבים בנוגע ליכולתם להשפיע בכך שהם בוחרים מועמדים פעם בארבע שנים.
3. הפלורליזם הממוסד: הופך את ז'אנר תוכניות המציאות לפלורליסטי בכך שהוא מתבסס על אנשים "אמיתיים" מרקע שונה (פלורליזם), הנכפה בראשית הדרך ע"י ההפקה (ממוסד). מגוון הנושאים הרחב, יחד עם פתיחות לסגנונות שונים, מעניקים לתכניות המציאות יתרון בכך שהן מצליחות למשוך משתתפים מרקע שונה. כך לכל צופה יש מתמודד איו הוא יכול להזדהות בצורה הקרובה ביותר. לצד הפורמט פועלים מרכיבי התוכן שניתן לחלקם לשניים. מרכיב הזרם המרכזי המחיש באמצעות ניתוח תוכן כמותי, לדוגמה בכוכב נולד בכדי לשרוד בתוכנית מחויבים המתמודדים לשיר שירים הפונים למרכז, לאותו גרעין המאחד את הצופים יחדיו, לאותו מקום משותף, היוצר הזדהות בלעדית עם התרבות הדומיננטית. מרכיב "הסינדרלה" הראה, שהמהפך שהתרחש בסוף התוכניות, ובו זוכה המתמודד החלש ועושה את "הבלתי יאומן" מגביר את הזדהותו של הצופה עם הז'אנר. נצחון החלש, בין אם הוא מוגדר חלש בגלל המגדר, העדה, הלאום או המיקום הגיאוגרפי אליו הוא משתייך, משמשת ראיה מובהקת לצדקתה של "השיטה הדמוקרטית", העומדת ביסוד תוכניות המציאות.
4. צפייה בשל תוכן מסוים: כל אחד בוחר תוכניות טלוויזיה העונות לטעמו האישי. צפייה בתכנים מסוימים הקרובים ללבנו מפתחת הרגלים קבועים אשר אנו מחייבים את עצמנו לעמוד בהם כדי שנוכל לשבת ולצפות בתכניות האהובה עלינו. הטעם הטלוויזיוני האישי שלנו מושפע מן הסביבה החברתית, מהגדרת עצמנו כשייכים למין מסוים, לקבוצת גיל מסויימת ולתרבות כזו או אחרת.
5. אסקפיזם: לא פעם אנו צופים בטלוויזיה בגלל עצם היותה טלוויזיה, ולאו דוקא משום שאנו רוצים לראות תוכנית מסוימת: עצם הצפייה היא מקור ההנאה שלנו. אנו חוזרים עייפים מיום של עבודה או לימודים, והטלוויזיה מאפשרת לנו להימלט לעולמות אחרים ולהפיג את השעמום והשגרה. כוחן של הנאות אלו אינו קשור בהכרח לתוכנית מסוימת זו או אחרת, אלא לעצם הצפיה בטלוויזיה והניתוק הזמני מהמציאות הסובבת. (למיש, 1994).
6. מציצנות: בספרו של קלוורט "אומה של מציצנות" קלוורט (2000) משייך את תכניות הריאליטי לתופעה כללית יותר של "מציצנות מתווכת". על פי קלוורט, "מציצנות מתווכת" היא צריכת תמונות ומידע על חייהם האמתיים לכאורה של אחרים, לעתים קרובות באופן חד- צדדי ותוך כדי חדירה לפרטיותם, בדרך כלל למטרות בידור, באמצעות אמצעי התקשורת. הצצה לפרטיותם של אחרים, המסקרנת רבים מאתנו, מלווה בהרגשת אי-נעימות, אך "מציצנות מתווכת" באמצעות התקשורת חוסכת מאתנו את אי-הנעימות ומאפשרת גישה קלה לפינות הפרטיות והאינטימיות ביותר.
7. חדשנות: יש בסוגת הריאליטי רכיבים רבים של חידוש, של הפתעה (או מניפולציות של הפתעה). אמנם זה אינו תוכן טלוויזיוני חדש, אך הוא "הסתעף" לכיוונים חדשים. סוגת הריאליטי קיימת שנים רבות, אך היא לבשה פנים חדשות, היא מתחדשת מדי פעם בפעם בתת-סוגה חדשה או בתכנים חדשניים ויוצקת רעננות מתחדשת לסוגה ותיקה. (וימן, כהן ובר סיני 2009).
8. תשוקות וגירויים: במחקר שערכו רייס ווילטץ (2004) באשר לצפייה בתכניות הריאליטי, הם מצאו כי לתכניות הריאליטי היו שני מניעים בולטים. המניע העיקרי לצפייה בתכניות ריאליטי היה התשוקה למעמד (סטטוס), דהיינו הרצון להרגיש חשוב, חזק ומקובל. צפייה בתכנית מציאות התקשרה למניע זה בשני אופנים: ראשית, הצופים מרגישים עליונות על המשתתפים בתכניות, אשר לעתים קרובות מוצגים בכישלונם, בעליבותם או במצבים מביכים; שנית, המסר הסמוי בתכניות אלה הוא שגם לאיש "הפשוט", ל"אדם הקטן", יש סיכוי להצלחה, יש אפשרות להגיע לחשיפה לפרסום בהיקף מרשים. המניע השני בחשיבותו היה "נקמה": דווקא צופים קבועים בתכניות אלה הדגישו צורך זה יותר מאלה שאינם צופים קבועים. התשוקה לנקמה נשענת על הנאה מצפייה בהתמודדות, בתחרות וגם בכישלון של מי שרוצים בכישלונו. יש כאן בהחלט ביטוי מסוים לקשר פארא-חברתי שבו הצופים מזדהים עם דמויות גם באופן שלילי: ברצון לראותן מובסות, נכשלות, מושפלות.

השפלה וביזוי

השפלה- קשורה לרגש אנושי בסיסי (לוויס, 1987 וניית'סון 1971). כאשר מלבינים פני אדם כשהוא עושה מעשה מביש. ניתן למנוע את ההעלבה.
בושה- מעשה מביש שעושה האדם. תגובה המתעוררת לרוב אצל אדם כאשר כלשונותיו נחשפים כלפי אחרים (ג'ייקובסון, 1954). לא ניתן למנוע את המעשה. משה (2016) מוסיפה כי הבושה היא רגש המודע לעצמו, שעיקרו תחושות שליליות שמקורן בביקורת בעקבות עשיית מעשה המנוגד לנורמות המקובלות.

אל הבושה מצטרפות האכזבה והרגשת הכישלון כאשר הזהות העצמית נפגעת ומעוררת עמה רגש עז של השפלה בשני מצבים- הלבנת פני אדם ברבים (בנזימן, 2006) וביזוי (קריסטבה, 1980).

בנזימן טוען כי לשני המונחים "להשפיל" ו"להלבין פנים" משמעות זהה- שניהם מהווים פגיעה בכבוד האדם באמצעות העלבתו. השפלה = שפל. מרגלית (1996) מוסיף שההשפלה מוצגת כהתייחסות לבן אדם כאל חפץ, כלי, חיה, תת אדם או אדם נחות.

מחקרים מצאו כי ההשפלה מביאה איתה הנאה ל2 גורמים: לאדם המשפיל והעד להשפלה. בנוסף ההשפלה מעניקה למתבונן בה הרגשת עליונות והנאה (שיק,1997).

השפלה בריאליטי

"יקירתי, את עכשיו מתחרה בתכנית ריאליטי. במשך 15 ימים השפלה תהיה שמך האמצעי" (Deegans, 2003).

וימן, כהן ובר סיני טוענים במחקרם כי הממד המרכזי של חלק ניכר מתכניות המציאות הוא התחרות האכזרית בין המתמודדים. לריגוש יש תפקיד מרכזי: אנו צופים במה שנראה כגרסה מודרנית המכליאה קרבות גלדיאטורים וקרקס. כללי המשחק של התכניות הללו מבוססים על שיסוי המשתתפים זה בזה. אושרו של הזוכה יכול להיות מושג רק באמצעות כישלונם והשפלתם של המשתתפים האחרים במעין "משחק סכום אפס". אחד הרגעים האהובים ביותר על במאי התכניות מתרחש כאשר המצלמה מלווה בפעם האחרונה את המפסידים ברגעי כישלונם, שבורים ודומעים ברגע סילוקם מן התכנית. בעקבות כך ארגמן (2012) מציגה שני צדדים בדיון על תכניות ריאליטי: התומכים יספרו שמעבר לדרמה טובה, ההפקה מקלפת בני-אדם, שכבה אחר שכבה, אל הרגשות והדחפים הבסיסיים ביותר. המתנגדים יגידו שכל מה שנעשה בתכניות האלה הוא ביזוי וניצול של המשתתפים, שמוכנים להיות בובות על חוט בתמורה לתהילה רגעית.

בריאליטי, יש 2 סוגים של השפלה: הראשון הוא השפלת המתמודד ע"י ביקורת שלילית שאין לה גבולות. כלומר ניצול במת השופט כדי להטיח במתמודד הערות שהן מעבר להערות בונות אלא הן הערות מבזות. לדוגמה: במקום להגיד למתמודד בתכנית שירה שהוא לא יודע לשיר טוב, השופטים בוחרים לצחוק במהלך האודישן ולזרוק בין לבין הערות ציונית וכאשר המתמודד עומד מולם ומחכה לשמוע את חוות דעת השופטים הם יורדים עליו ומקניטים אותו במקום להסביר לו במילים פשוטות ובונות שהוא לא יודע לשיר. לונדי, רות ופארק (2008) מדווחים במחקרם כי הצופים בריאליטי מצאו מידה גדולה של השפלה בתכניות. ניכר כי מפיקי התכנית מאמינים שגם הקהל נהנה מהשפלת המתמודדים. וימן, כהן ובר סיני (2009) מחזקים טענה זו מתוך ההנחה כי ככל שמידת תפיסתה של ההשפלה בקטע תהיה גדולה יותר, כך מידת ההנאה של הצופים תהיה גדולה יותר. הם מוסיפים ואומרים כי אם ההשפלה מובילה להנאה וגם להפחתת הרגישות, יש מקום להניח שעוצמת ההשפלה של הזולת שהצופים יצרכו לראות כדי לזכות בריגוש תלך ותתחזק. במחקרם הם מביאים מספר דוגמאות מהריאליטי "נולד לרקוד". בדוגמאות אלה ניתן לראות כיצד השופטים בתכנית משפילים את המתמודדים לאחר ביצוע שלא מצא חן בעיניהם. הברור מדוגמאות אלה הוא שהשופטים לא מסתפקים בפסילת המועמד, אלא הם משקיעים מאמץ בניסוח דבריהם הגורמים לצופים להינות מן השיפוט השלילי. הציפייה היא שהצופים ייהנו מהשפלת המועמדים מעבר להנאתם מהמתח בתחרות או מהזדהותם עם המנצחים.
סוג ההשפלה השני בריאליטי הוא הביזוי. אהרוני (2006) בוחר להתמקד בו ומסביר כי מדובר באותם אלמנטים דוחים ובזויים אותם מכריחים את המשתתפים השונים של תוכניות הריאליטי הספורטיביות וההישרדויות לאכול, לגעת, להתפלש ולהעביר מצד לצד. השאלה שעולה היא מדוע דווקא נכנסו אלמנים דוחים ובזויים שונים לתחרויות השונות. תשובה מהירה שתישלף היא כי כדי להיות שונים ומיוחדים מתחרויות ספורט אחרות קונבנציונאליות התוכניות משלבות אלמנטים דוחים. אך במבט נוסף עולה כי העיסוק בדוחה הוא מושך. הסדרות זקוקות לצופים לשם קיומן ולשם כך עליהם למצוא את המוטיבים שימשכו צופים רבים. כדי לסבר את האוזן נוכל לחשוב על ההנאה שיש בצפייה בסרטי אימה משפריצי דם, בצפייה באקטים הדוחים אנו מתבקשים לומר "וואו זה יפה" וליהנות מהם למרות ובגלל דחייתם.

לכן תוכניות הריאלטי הכניסו אלמנטים אלו כדי לגרום לאותה חוויה ייחודית של הבזוי, של המשיכה והדחייה יחדיו, של הסתרת הפנים אך הצצה אין סופית למרקע, של תחושת גועל יחד עם חיוך לא ברור שנוצר בפנים.

וימן (2011), בחר לתאר במאמרו כיצד מתרחשת ההשפלה בריאליטי גם מבלי שאנו מתייחסים לזה כהשפלה ברורה. הוא מסביר כי "בראשית ימי "הישרדות" שמחנו לאידם של המודחים ב"אסיפות השבט". כאשר האומלל התורן נאלץ לכבות לפיד ולעזוב מאחוריו את כל התחמנים שחברו להדחתו, ההשפלה היתה מושלמת. ל"כוכב נולד" יש מתכונת השפלה שונה המתחילה כבר בשלב האודישנים, שאליהם מזומנים גם אנשים חסרי כל כישרון, שכל ייעודם הוא לשמש נתח קצבים לשופטים. אלה כמובן לא חסכו השפלות מהאומללים שהועלו על מזבח ההדחה: אמירות בנוסח "מי בכלל שלח אותך לכאן", בליווי הבעות פנים של בחילה וגועל נפש עמוק, סיפקו לקהל את מנות ההשפלה המבוקשות.

מתמודדים נוספים המובלים אל גרדומי ההשפלה הם זמרים גריאטריים תאבי "קאמבק", המוכנים להיות קורבנות למציצנות תמידית למען דקות של חשיפה והסיכוי הקלוש ששוב ידרוך כוכבם.

ההשפלה הגיעה לשיאה בתכניות ריאליטי מסוג "לרדת בגדול". בהן הוצעדו שמנים ושמנות כעדר פרות אל מאזני השקילה, הודחו אומללים שכמה קילוגרמים עודפים היו בעוכרם. תכנית נוספת בה ההשפלה גוברת היא "משפחה חורגת" בה הוחלט לפתור בעיות דווקא על ידי חשיפת אומללותן של משפחות בפריים-טיים - הדרך הבטוחה ביותר להנצחת הקלון והעמקת האומללות- סיפקה שורה ארוכה של מוכי גורל."

בעבר, דמויות מפורסמות ניסו להמעיט בחשיבותן ובפרסומן של התנהגויות מבישות מעברן ובכך להגן על המוניטין שלהם (2005,Lickel, Ames & Scarnier, Curtis, Schmader) אבל כיום, הרצון להתפרסם מוליד נכונות לחשיפה של חוויות ורגשות שליליים קשים. התוצאה היא שידוענים חושפים את חייהם האישיים על מנת למשוך את תשומת הלב הציבורית.

אובדן הבושה מלווה גם באובדן הכבוד כלפי האדם שחשף בפומבי את מעשיו המבישים (2007, Brwman). כך נוצר מעגל קסמים, שבו מצד אחד, כדי להתפרסם ולזכות בהכרה ובכבוד מצד הציבור אנשים נאלצים לוותר על כבודם, אך מן הצד שני, מרגע שהתפרסמו באמצעות חשיפת אותו פן מביש, הם מאבדים את כבודם העצמי. גם אלה שנדמה כי חגגו את אובדן הבושה בדרך אל הפסגה, מדווחים על חששות, על תחושות של הקטנה ושל חולשה (2008, Walker).

תוכניות הריאלטי מגייסות את המשתתפים שלהן דיי בקלות בזכות שתי סיבות עיקריות ודומות: פרסום עצמי וכסף. שתי הסיבות הן דומות כיוון שפרסום מטרתו הסופית היא להביא להצבר של כסף. הדבר אינו נתפש כדבר חריג אלא הדבר נתפש בחברתנו כמקובל, טבעי ונכון ופה הבעיה: סדרות הריאליטי למעשה מהללות ומקדשות את התפישה הזו, שאינה באמת טבעית ובהכרח נכונה, ולכן נעדרת בסדרות אלו כל מחשבה ביקורתית כה חשובה. אלוהי הכסף נחשף בתוכניות הריאלטי הללו שלשמו ולמענו המשתתפים מוכנים לעשות הכל. הכסף הפך מאמצעי למטרה עצמה. המטרה המקודשת היא להשיג את הכסף ובכל אמצעי. הדבר חמור עוד יותר כאשר נראה כי כבר לא מדובר על סכומים גבוהים שאנשים באמת זקוקים להם, אלא ישנן סדרות שמציגות את עליבותו של האדם העובד לאלוהי הכסף. (אהרוני 2006). שלג (2011) מצדיק טענה זו ואומר שהדבר היחיד שגורם לאנשים להסכים להשפלות הללו זה הסיכוי להתפרסם ולהרוויח כסף.

ריקי ג'רוויס, משתתף בריאליטי מתנגד למציאות הזו: "מה אנחנו עושים, מוכרים את עצמנו בשביל קצת פרסום... לכו לעזאזל, אתם שיוצרים את התוכנית הזו. אתם לא יכולים לנקות את עצמכם יותר ולהגיד 'זה מה שהקהל רוצה'. קרקס הפריקים הוויקטוריאני לא נעלם, הוא פשוט התחלף ב'האח הגדול' וב'אמריקן איידול', שמציגים לראווה את האנשים המבולבלים ביותר כדי שמולטי-מיליונרים יוכלו לעשות מהם צחוק. ולכו לעזאזל, אתם שצופים בנו עכשיו בבית. תתביישו לכם."

אנדרז'ביק (2003) טוען כי משתתפים בתכניות מציאות אינם שחקנים מקצועיים ולכן אינם מוגנים ע"י ארגונים מקצועיים. כתוצאה מכך, תנאי העבודה שלהם אינם מובטחים ואינם מפוקחים. אפשר להעסיק אותם ללא תמורה כספית ובמקרים רבים אכן זה כך. המשתתפים מוכנים לזה כדי לזכות בהופעה בטלוויזיה. העוצמה שבידי בעלי המדיה מאפשרת להם לקבל עבודה ללא תמורה, מאלה השואפים להיכנס לתעשייה ולהביא להשפלתם העצמית בפומבי. הוא מוסיף ואומר כי המנגנון של הבטחת הנגישות לשידור באמצעות ביצוע פעולות משפילות, הוא מנגנון שיש לצמצם. בעלי המדיה יכולים לעשות שימוש בעוצמתם ולגרום לאנשים לעשות דברים שלא היו עושים בנסיבות אחרות. יש להימנע מלאפשר שימוש במצלמת הטלוויזיה ככלי הבודק כמה רחוק אנשים ילכו בשביל להפוך למוכרים. באותו אופן, השימוש בהבטחה לזכייה כספית תמורת ביצוע מעשים משפילים פוגעת בחברה ויש להימנע ממנה.

וימן (2011) טוען כי קיים תהליך התדרדרות באופן מובנה לתכניות אלה: בכל פעם יש צורך לרגש את הקהל במינון חריף יותר, בהשפלות גדולות יותר וברמת מציצנות גדולה יותר.הוא מוסיף כי תכניות הריאליטי גורמות לזנק תרבותי חברתי כבד. הצירוף של תדירות התוכניות, מרכזיות הערוצים ושעות השידור שלהן, הדיבור האין-סופי עליהן בשאר כלי התקשורת - כל אלה גורמים לכך שהשפלה ומציצנות לא רק שאינן נחשבות עוד תכונות מגונות, אלא הן "שם המשחק" בחברה הישראלית החדשה.

מהרגע שנכנסים לתכנית ריאליטי - אין דרך חזרה. כל עוד 15 דקות התהילה עדיין מתקתקות המשתתף חשוף להשפלות בלתי פוסקות. דוגמה לכך מביאה משה (2016) במחקרה בו עסקה בטקס הענקת "פרס סלב ישראל" של האתר Ynet. את הטקס המנחה פתח בדברי לעג כלפי כלל המפורסמים (לא רק מתכניות הריאלטי). לאחר מכן במהלך הטקס, הוענק "פרס מפעל חיים" למשתתפת האח הגדול עינב בובליל שבמהלך שהותה בבית העלתה ביחד עם אביה שגם השתתף באותה התכנית, את סוגיית האשכנזים - מזרחיים. בדברי ההסבר המלווים את בחירתה נאמר כך: "ורגע לפני סיום, הגענו לפרס החשוב. פרס מפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה מוענק השנה לגברת עינב בובליל-בנישטי, ממציאת התרבות הישראלית העכשווית, על פועלה למען הנון-פרידמנים בישראל".

הבנת המסר מותנית במידע מוקדם ובהנחות רקע. ידע מוקדם שכזה יבהיר לקורא כי אין מדובר בממציאה של התרבות הישראלית העכשווית, במי שפיתחה יצירה חדשה ומקורית או גילתה תגלית חדשה, וכי עיקר כוונתו של הכותב היא ללעוג לעינב בובליל-בנישטי, ואולי גם לכל מי שמעורב ובקיא בשיח הרכילותי סביב כוכבות ריאליטי. וכך, הרכילות בתקשורת הופכת את מושא הרכילות לקורבן: קורבן התאווה לפרסום וקורבן התאווה לרכילות. נוצרת הפחתה במוניטין של מושא הרכילות, בדחייה ובשלילת מעמדה של עינב בובליל - בנישטי בתוך תרבות הידוענים בישראל.

הגבלת ההשפלה

במספר מדינות הוחלט להגביל את ההשפלה בתוכניות המציאות. אלפנט לפלר (2003), מספרת במחקרה על מספר מקרים כאלו. לדוגמה בצרפת החליט הרגולטור להימנע מלהציג באופן חיובי את תהליך הניפוי בסיום כל פרק, וכן בקדימונים של התכנית. בנוסף הוא יזם הליך ובו תנאי החוזים הללו יהיו כפופים לחקיקה ממשלתית שתגן על ערכי החופש,פרטיות וכבוד המשתתפים. דוגמה נוספת היא ברומניה, בערבות תכנית האח הגדול פרסם הרגולטור שהתכנית מפירה סטנדרטיים מוסריים ולכן עלולה לקדם התנהגות פסולה ולהשפיע השפעה שלילית על הצופים. הוא המליץ כי יש להפוך את שיטת ניפוי המתמודדים כך שההצבעה תהיה בעד מועמדים ולא נגדם. עוד מדינה בה התערב הרגולטור היא פורטוגל, בה בחסותו חתמו המשדרים הארציים על פרוטוקול לרגולציה עצמית במטרה להגן על כבוד האדם בתכנית טלוויזיה. גם בישראל קיים רגולטור. בדוח האחרון לשנת 2006 מדווח נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה (הגוף הרגולטורי המפקח על ערוצי הטלוויזיה והרדיו המסחריים) על תלונות רבות לגבי "נולד לרקוד 2" ומגיב: "אין שום הצדקה לבזות אנשים בפרהסיה ולגלגל אותם מבמת הריקוד עד לשיקום נפשי לכאורה ]...[ דעת הנציב הייתה שהשופטים פגעו באנשים רוויי תקווה וחלום והרסו את עולמם בהבל פה ובאלימות לשונית לא מרוסנת ]...[ ניתן היה להבחין בחולשתם מבעוד מועד ולחסוך מהם את ההתבזות בפרהסיה ]...[ ניתן היה לערוך את הדברים ולעקור את אותן סצנות של ביזוי גלוי"

תגובת הצופה להשפלה

אלוני (2008) טוען כי בתוכניות הריאליטי שלנו מדובר בזוועה פורנוגרפית: ייצוגים של זוועה, שקודם כל מעוררים עוררות עזה של הרגש והיצר אצל הצופה, ואחר כך גורמת לסיפוק והנאה מטקסי ההשפלה, ביזוי ודיכוי המשתתף בתכנית. זוהי חגיגה של רוע צרוף, שגוברת בה ההנאה ככל שמעצים חילול כבוד האדם, ככול שנרמסת אישיותו עד דק. הוא מחזק טענה זו ואומר כי הוא וצופים רבים אחרים הרגישו דחייה, בושה, זעם ועלבון במהלך צפייה בתכנית הריאליטי "המטבח", כמות כזו של הטחת עלבונות, השפלות, רמיסות וביזויים לא נראתה אי פעם על מסכי הטלוויזיה בישראל. זוועה זו, (במיוחד כשהיא בפריים טיים ובערוצים המרכזיים) היא רמיסת כבוד האדם וצלמו האנושי.

ד"ר מוטי נייגר מהחוג לתקשורת במכללת נתניה מסביר: "הורים מסוימים צופים בתוכניות הריאליטי יחד עם הילדים בלי לגלות ביקורתיות, והילדים תופסים את המתרחש בתוכנית - את המריבות, השפה הבוטה, התפרצויות הזעם, ההתנהגות המוקצנת וההתייחסות למיעוטים - כדבר מקובל". אלוני (2008) מצדיק את דבריו של נייגר: צעירים בהמוניהם צורכים וחווים בצורה משמעותית את פולחני ההישרדות הטלוויזיונים. כמו שאת הכבוד לאיכות החליפה הסגידה לסמלים של סטטוס חברתי וסלבריטאות כך גם המידות הטובות של הגינות וחברות נדחקות מפני היריבויות הלוחמניות, הערמומיות, הנלוזות וההשפלה. מחקר שנערך בידי ה-PTC (ארגון הורים המבקר את הטלוויזיה בארצות-הברית) מצא כי אף שהשפה המושמעת בתכניות ריאליטי כוללת ביטויים מיניים מפורשים, אלימות מילולית קשה וגזענות - גורם המבוכה אינו מניע צופים להעביר ערוץ, והתכניות האלה כנראה יתחזקו.

מתוצאות מחקריהם של וימן, כהן ובר סיני (2009) ניתן לראות כי הייתה ירידה בממוצע ההנאה ככל שעוצמת ההשפלה עלתה. השפלה איננה מובילה להנאה אלא להפך: היא גורם המפחית את הנוחות של הצופים מן הצפייה. אך יש לציין כי מעט השפלה איננה מפריעה מאוד לצופים אך השפלה בוטה פוגמת בהנאתם באופן ניכר. נמצא כי מידת ההנאה מקטע חסר השפלה של נבדקים שנחשפו קודם לכן להשפלה הייתה גדולה ממידת הנאתם של נבדקים שלא נחשפו קודם להשפלה, בניגוד להנחה כי גירוי רגשי שמעוררת הצפייה בהשפלה עשוי לעורר עניין וכי אם הגירוי יחזור על עצמו עוצמת העניין תיחלש.

בנוסף, קטעים בעלי השפלה מסוג העלבה ברמה גבוהה גרמו ליותר הנאה מקטעים בעלי השפלה מסוג ביזוי ברמה גבוהה. משה (2016) מצדיקה את תוצאות מחקריהם ואומרת כי בעוד שיח הרכילות האירוני נוטה להלעגת מושאי השיח, קהילת המעריצים דוחה כל ניסיון לבזות את ה"כוכב/ת" ומתייחסת אל השיח הרכילותי כאל ביטוי להערצה והעצמה. נדמה כי הניסיון לבייש את התנהגותם של ידועני ישראל באמצעות אימוץ שיח רכילותי אירוני נדחה על ידי קהילת המעריצים המתעלמת מאופיו החתרני של הפרס ונצמדת אך ורק לרגשותיהם כלפי הידוענים, זוכי הפרס. הרצון להתבדר מנוגד לצפייה בקטעי השפלה, והתעללות בדמויות "אהובות" בתכנית וגם הזדהות עמן בוודאי אינן מובילות להנאה מצפייה בהשפלתן.

ביבליוגרפיה

1. כוכב מושפל בחינת הקשר בין השפלה בתכניות מציאות ובין הנאת הצופים מהן - גבי וימן, יונתן כהן וענבל בר-סיני.מתוך "מסגרות מדיה: כתב עת ישראלי לתקשורת", גיליון 3 (מרץ 2009, ירושלים), "כתב העת של האגודה הישראלית לתקשורת" ו"הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו".
2. סקירה משווה בנושא תכניות מציאות נועה אלפנט - לפלר, ראש מחלקת מחקר ומידע. "הרשות השנייה לטלוויזיה ומחקר", תחום אסטרגיה ומחקר. (דצמבר 2003)
3. הערצה והשפלה בשיח הרכילותי מירה משה, החוג לסוציולוגיה אנתרופולוגיה, סוגיות חברתיות בישראל, גיליון מספר 21 (חורף 2016 תשע"ו).
4. כיצד משיגות תכניות המציאות את שיתוף הפעולה של הצופים ד“ר מוטי נייגר ואבישי יוסמן, במסגרת סדרת איגרתא אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2005
5. דפנה למיש, החופש לצפות, מבט שני לטלוויזיה עמודים 11-13,הוצאת רכס. 1994
6. לעצור את זוועת הריאליטי ד"ר נמרוד אלוני ראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים, ווינט (16.3.2008).
7. להחרים את תכניות הריאליטי יאיר שלג, וואלה  (29.6.2011).
8. במדרון החלקלק של הריאליטי פרפסור גבי וימן, מלמד בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, הארץ (17.6.2011).
9. האם הגיע יום הדין של תכניות הריאליטי? קרן ארגמן, גלובס (15.3.2012).

הדוחה בתכניות הריאליטי מתן אהרוני, אי-מגו (15.9.2006).